תוספות הרא"ש על ברכות ל״ד

1 מהיכן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. ירושלמי בטיטיי אשתתק באופניא אתון ושיילין לר' אבון אמר לון ר' אבון בשם ריב"ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק אמרו ליה והא תנינן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אמר לון מכיון דעניתון קדושתא דמי כמי שהוא תחלת הברכה:

2 העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. אבל אם לא מפני הטירוף לא הוה חשיב לי' הפסקה מה שעונה אמן דצורך תפל' חשיב לי', והכי נמי אמרינן במדרש טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלא וא"ו מלמד שש"ץ אומר לכהנים על כל דבור ודבור, ור"ת ז"ל היה אומר דאין ש"צ יכול להפסיק ולומר כהנים שיעלו לדוכן דהפסקה היא ואפילו ליהא שמיה רבא מברך אסור להפסיק ואפילו המלך שואל בשלומו ואפילו נחש כרוך על עקבו, והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרין דף ל"ח דלשנים קורא כהנים אחזן קאי ולא אש"ץ וכן תניא בסיפרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו ובירושלמי דפירקין קאמר ובלבד שיהא החזן ישראל, וכן כתוב בפי' ר"ח לשנים קורא החזן כהנים אבל ש"ץ המפסיק עברה היא בידו, ובערוך פי' חזן ש"ץ וטעות הוא כי חזן הוא המתעסק בצרכי בהכ"נ וש"ץ הוא המתפלל להוציא הצבור ידי חובתן, ועוד אמרינן בסוטה דף ל"ט אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובסיפא קאמר אין ש"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל אלמא דש"ץ לאו היינו חזן:

3 אמצעיות אין להם סדר. פרש"י אם דילג ברכה ואח"כ נזכר בה אומרה ואף שלא במקומה, ולא נהירא דהא אמרי' לעיל פרק תפלת השחר דף כ"ח שמעון הפקולי תקן י"ח ברכות על הסדר לפני ר"ג ביבנה, ובפ"ב דמגלה דף י"ז מפרש טעמא דכולהו למה נסדרו בסדר הזה. ועוד תנן במגלה הקורא את המגלה למפרע לא יצא ותניא וכן בהלל וק"ש ותפלה, ופרשב"ם אין להם סדר שאם טעה ודילג ברכה אחת ולבסוף נזכר ששכח יתחיל מאותה ברכה שטעה בה ואומר מכאן ואילך הכל על הסדר ואין צריך לחזור לאתה חונן כמו שחוזר בראשונות לראש ובשלש אחרונות לעבודה, וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמכילתין פרק שני הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יתחיל ויקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סופה וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה, ותניא נמי בפרק ב' דמגלה דף י"ח שאם השמיט פסוק א' במגלה חוזר וקור' על כל הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוה יחד סדר תפלה ומגילה וק"ש, ונפקא מינה להך פירושא בתענית צבור שש"ץ קובע ברכה לעצמו ואומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ולא אמרה במקומה אין מחזירין אותו כי היה צריך לומר אח"כ כל הברכות על הסדר והוה ברכה לבטלה אבל לפי' רש"י יאמר אותה ברכה במקום שהוא נזכר ואין כאן ברכה לבטלה, וכן אם שכח ולא אמר המלך המשפט בין ר"ה לי"ה דאמרינן לעיל דמחזירין לפי' רש"י יאמר אותה ברכה במקום שנזכר ולפרשב"ם יתחיל בברכת השיבה ויאמר מכאן ואילך על הסדר, ופסק בה"ג כרב אסי דאמר אין להם סדר חדא דרב הונא הוא כמו תלמיד חבר לגבי רב אסי ועוד דפרכינן לרב הונא ממתני' ודחיק לשנויי אליביה דכולהו אמצעיות כחדא ברכה דמיין ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק ר"ח:

4 לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. פי' בה"ג וכן ר"ת וכן ר"ח דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי דהא כולהו שלש אחרונות צרכי צבור נינהו, ועם מה שהעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לשאול צרכי צבור שהם רבים דהיינו שבח וכבוד לרב דרבים צריכין לו, ומטעם זה נמי נהגו לומר קרובות בג' ראשונות, וגם ר' אליעזר הקלירי שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשין על פי הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני וי"א שתנא היה כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר' אלעזר ב"ר שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא קרובן קרוב"ץ דרשן ופייטן, והוא תקן קרובות לאומרן בשלש ראשונות, ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג' אחרונות אלמא צרכי צבור שאני:

5 באבות תחלה וסוף. שכן דרך בני אדם כשבאין שמשתחוין ורמז מן הפסוק ואקוד ואשתחוה לה' ואברך:

6 מלמדין אותו שלא ישחה. שלא יבוא לעקור תקנת חכמים ואהאי נמי חיישינן ליוהרא.

7 קידה על אפים דכתיב ותקד בת שבע אפים ארצה. וא"ת השתחויה נמי הא כתיב אפים ארצה ישתחוו לך, אומר ר"ת דקים להו לרבנן בקבלה דקידה על אפים ואיסתייעו מקרא דמצינו גבי קידה שכתוב בה על אפים:

8 חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי. פי' מוטין על צדיהן וטעמא לפי שהיה שם רצפת אבנים ואית להו דאסור מדרבנן ואפילו בלא פשוט ידים ורגלים ולכך מצלי אצלויי, והכי איתא בפ' שלישי דמגלה דף כב דרב לא נפיל על אפיה:

9 רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמר חזינא לרב נחמן דכרע. מכאן משמע דלא גריס במתני' דלעיל בהודאה תחלה וסוף אלא ה"ג אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות ובהודאה דאלו גרסי' בהודאה תחלה וסוף מאי קמ"ל רבא מתני' היא, והראב"ד פי' דהאי פלוגתא לא בכריעת ש"ץ ויחיד המתפללין איירי דפשיטא דכרעי תחלה וסוף כברייתא דלעיל אלא בכריעת מודים דרבנן הוא, והכי איתא בירושלמי הכל שוחין עם הש"ץ בהודאה א"ר זירא ובלבד במודים ר' זעירא הוה סמיך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף, והכי פירושא ר' זירא הוה שוחה עם ש"ץ במודים אבל לא בסוף הודאה וזעירי היה מכוין ואומר מודים דרבנן בנחת ומאריך והי המכוין לסיים עם ש"ץ בכיוון הברכה והיה שוחה עמו בסוף הודאה:

10 יכוין את לבו באחת מהן. והא דא"ר אלעזר בסוף תפלת השחר דף ל': לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל יש לפרש אם יכול לכוין לבו באחת מהן והיינו באבות כדקאמר הכא:

11 חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא"ת והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה בראשית כ"ד, וי"ל דהיינו בהר המוריה כדאמרינן בפסחים פ' להאשה דף פ"ח. לא כיצחק שקראו שדה, א"נ בקתא היינו בקעה שרגילין שם בני אדם לעבור:

12 כסוי חטאה. לפי שמתבייש ממנו אבל אם מפרש חטאיה נראה שאינו מתבייש מחטאיו, ואמרינן לעיל בפ"ק י"ב: כל העושה דבר ומתבייש מוחלין לו מיד:

13 הדרן עלך פרק אין עומדין